ה
המטרה שלי הייתה להוריד במשקל. את המטרה השגתי, אבל זה לא סיפור ההצלחה שלי.
סיפור ההצלחה שלי הוא מה שלמדתי ממירי ובקבוצה. אילמלא מירי והקבוצה, יתכן שהייתי מגיעה למטרה אבל לא הייתי נשארת מפוקסת וסביר להניח שהייתי מעלה את כל שהורדתי בחזרה, כפי שעשיתי אינספור פעמים לפני.
אז מה למדתי?
שהתוכנית היא לא דיאטה. בעבר הייתי מורידה במשקל, כמה שהייתי צריכה בכדי להיכנס לבגדים היפים של הארוע המתקרב, ולאחר מכן הייתי חוזרת לחיי וכמובן שגם למשקל הקודם, עם ריבית.
הפעם סוף סוף הפנמתי שאלה הם חיי – אין פה סוף, זוהי דרך חיים.
למדתי להכיר את עצמי – מה מפיל אותי, מה סדר החשיבות של דברים בחיי. כפי שרונית אומרת - אני לא מפסידה שום דבר, אני רק מרוויחה. זאת אומרת שהאוכל, ההרגשה הטובה והנחמה שהוא מהווה מתגמדים לעומת הבגדים היפים; היכולת לשבת על הריצפה עם הנכדה שלי; היכולת ללכת שני מטר, לעלות מדרגות ועליות מבלי להתנשף; להיות מסוגלת להיות נוכחת בחדר ולהראות נוכחות, לא להתחבא מאחורי בגדים גדולים ונשפכים בפינת החדר כדי שלא יראו אותי, האישה שתמיד אמרו לה – את כל כך יפה, כל כך חבל, אם רק תורידי קצת במשקל שגם יוכלו לראות את היופי הזה. להשיל מעלי ביחד עם הקילוגרמים גם את הבושה שליוותה כל כניסה לכל מקום עם אנשים.
למדתי שלמרות שזו מלחמה (סליחה קובי ויואב) צריך להחזיק מעמד רק שלוש שעות (נכון, יפה?), אבל חייבת להיות תודעה תמידית על הדרך ואסור להרפות – זה מה ששומר עלי.
למדתי שמבחינת אוכל אני לא חייבת לספק את אף אחד. למשל, אני לא צריכה לטעום מהדבר ההוא הנפלא שגיסתי הכינה כי היא תעלב, הנאמנות צריכה להיות כלפי עצמי.
למדתי שאפשר ללכת לאירוע לא בשביל האוכל, כי הרי קורים שם גם דברים אחרים בנוסף לפן הקולינרי. כנ"ל לגבי טיולים, פגישות חברתיות, חגים וחופשות.
למדתי שבשבילי הדרך היחידה להימנע מהמאבק האינםופי והכושל במשקל היא בתוך הקבוצה ודרך הכוח המשותף.
למדתי שמירי והקבוצה מזינים אותי, תומכים בי ושומרים עלי, יושבים לצידי ועל הכתף שלי גם כשאני לא במחיצתם. למדתי מכל אחד ואחת מהם. והעיקר למדתי שאני חייבת להמשיך לבוא לקבוצה כל החיים בכדי להמשיך לשמור על עצמי.